"לשון הרע" ו"הוצאת דיבה" הן למעשה ביטויים נרדפים, כלומר המשמעות שלהם זהה.
אם פניתי לגננת של בתי ואמרתי לה ביחידות שהיא מתעללת בילדים. האם עברתי עבירה של לשון הרע? האם יכולים לתבוע אותי?
אם אף אחד לא שמע – זה לא פרסום לשון הרע. כלומר, אם אמרתי למישהו (אחד על אחד) משהו שהוא לשון הרע – לא ניתן יהיה לתבוע בגין זה כי לא מדובר בפרסום לשון הרע כי זה לא פורסם. נדרש אלמנט הפירסום (אדם אחד או יותר מלבד הנפגע).
אם יש במשרדי פקידה שבשעות הערב עוסקת במקצוע "ססגוני" יותר וסיפרתי על זה לעיתונאי או לעובדים. האם עברתי עבירה של לשון הרע? האם יכולים לתבוע אותי? שהרי "אמת דיברתי". לא שיקרתי.
יש לזכור שלא כל מקרה של אמת לאמיתה יקבל הגנה מתביעת לשון הרע. גם אם מדובר באמת צרופה, אסור לספר את זה לעובדים או לעיתון. בוודאי שזו תהיה לשון הרע ותביעתה תתקבל מאחר שהגנת "אמת דיברתי" איננה הגנה מספיקה. לאמת נדרש רכיב נוסף – האם הציבור צריך לדעת מזה? במקרה זה כמובן שלא ולכן זהו פרסום לשון הרע.
על פי חוק איסור לשון הרע, עניין עשוי להיחשב כלשון הרע אם מטרתו היתה להשפיל, לבזות, או לפגוע בעבודתך. אולם, לא כל עניין הנופל תחת הגדרת לשון הרע הינו עניין שניתן לתבוע פיצויים בגינו, מאחר והחוק מונה שורה של הגנות מפני תביעה. אחת מהן היא כאמור הגנת "אמת דיברתי".
תביעות בגין לשון הרע הינן תיקים בהם יש דרישה לציטוט המילים המדויקות, הזמן המדויק והביטוי המדויק. לא ניתן לכתוב "הכפישו את שמי בכתבה ומצ"ב הכתבה" אלא צריכים לרשום את המילים המדויקות של הפרסום המבזה.
על כן, יש להתייעץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום כדי לבחון האם העניין המדובר הוא בר תביעה או שלא. רק עורך דין שמבין היטב בתחום יוכל לעשות אנליזה מקדמית כדי לבחון את כדאיות התביעה, הדרך הנכונה לתבוע והסכומים שניתן לתבוע.